לאחרונה נפטרה מגופה דודתי האהובה. כמה שעות לאחר הפטירה היא הופיעה בתודעתי מוארת וקורנת ואומרת בטלפתיה: "לימורה (כך היתה קוראת לי) איזה כיף שלא צריך לנשום"… ואז קרן עליה אור אלוהי, והיא כמו התמסטלה מאורו המופלא אל מעבר לאין זמן, לתוך מנוחה מנחמת ושלמה, עד הפעם הבאה שהופיעה שוב (אך זה לסיפור אחר).
חשוב להפנים שהקשר עם יקירינו שנפטרו מהגוף משתנה, אך אינו נגמר. זו אינה אמירה רגשית או אמונתית בלבד, אלא הבנה תודעתית עמוקה שנובעת מהכרה בטבע הנשמה.
כאשר אדם אהוב עוזב את גופו, החושים שלנו פוגשים היעדר.
אין קול, אין מגע, אין נוכחות פיזית.
ומתוך ההיעדר הזה נוצרת לעיתים התחושה שהקשר עצמו נקטע.
אך מה שנקטע הוא אופן הקשר המוכר לנו, לא הקשר עצמו.
תודעת נשמה מזמינה אותנו להתבונן מעבר לאשליית הכיליון.
היא מזכירה לנו שהגוף הוא מסגרת זמנית, ואילו המהות הנשמתית אינה תלויה בו.
כאשר אנחנו מזהות את עצמנו כנשמות, מתרחבת גם תפיסת הקשר.
הקשר כבר אינו מבוסס על זמן, מרחב או נוכחות פיזית, אלא על השתייכות למהות אחת משותפת.
במרחב התודעתי הזה אין נשמות נפרדות באמת.
יש שדה אחד, מאוחד, שבו כל הנשמות שייכות זו לזו.
יקירינו אינם "שם" ואנחנו "כאן".
כולנו מצויים בתוך אותו מרחב קיום, אך חווים אותו דרך שכבות שונות של מציאות.
חשוב להבהיר כי חיבור זה אינו תלוי בתקשור, ואינו כרוך בפעולות חיצוניות או בטקסים מסוכנים.
אין צורך לפתוח שערים, להזמין ישויות או לחפש מגע מעבר לטבע.
מדובר בהיזכרות פשוטה וטבעית במי שאנחנו.
היזכרות בכך שגם אנחנו, ממש ברגע זה, נשמות החוות חיים בתוך גוף.
כאשר תודעת הנשמה מתעוררת, הקשר מתרחש מבפנים.
לעיתים כתחושת נוכחות שקטה, לעיתים כידיעה עמוקה, ולעיתים כהתרחבות של הלב.
לא מתוך תלות, לא מתוך חסר, אלא מתוך מרחב תודעתי מאוחד, אליו כל הנשמות שייכות.
במקום לחפש את יקירינו מחוץ לעצמנו, אנחנו מוזמנות לפגוש את המרחב שבו כולנו נפגשות כנשמות.
מרחב שאינו תלוי במילים, בזמן או בצורה.
מרחב של אהבה פשוטה, שקטה ומאוחדת.
הספר כוחה של היזכרות עוסק בדיוק בזה.
בהבנה שהקשר עם הנשמות שאהבנו אינו אובד, אלא משנה תדר.
ובהזמנה לחיות מתוך ידיעה תודעתית שמביאה נחמה, יציבות וחיבור עמוק גם בתוך החיים עצמם.
למי שמבקשת להעמיק ולהיזכר –
הספר "כוחה של היזכרות"
להצטרף לרשימת התפוצה של לימור אבירז ולקבל ידע וכלים לריפוי תודעתי – ישר למייל !
