בעולם הגשמי התרגלנו לראות אנשים, תפקידים וחפצים כשלנו.
בית שלי, תפקיד שלי, ילד שלי, האמא שלי, האהוב שלי.
התודעה הזו מעניקה תחושת ביטחון זמנית, אך היא גם המקור לאחד מסוגי הסבל העמוקים ביותר.
כאשר משהו שנתפס כשלנו משתנה או נעלם, הלב חווה קריסה.
האובדן נחווה כאילו נלקח מאיתנו חלק מעצמנו.
אבל תודעת הנשמה מציעה הבנה שונה לחלוטין של הקשר ושל האובדן.
בתודעת נשמה כולנו נשמות החוות תפקידים זמניים בתוך גוף, על במת עולם משתנה.
התפקידים נבחרים מראש ומותאמים להתפתחות הנשמה, אך הם אינם זהות קבועה ואינם רכוש.
גם האנשים שסביבנו הם נשמות המשחקות תפקידים זמניים בחיינו.
הורים, ילדים, בני זוג, אחים, חברים.
כל תפקיד הוא זמני, כולל התפקיד שלנו עצמנו.
התפקידים משתנים, אך הנשמה נותרת.
עם גוף או בלעדיו, המהות אינה אובדת.
בתודעת הנשמה, הבית האמיתי אינו כאן בלבד.
כולנו הנשמות שייכות למרחב אחד, מאוחד, שבו אין בעלות ואין הפרדה.
כאן, על במת העולם, כולנו נשמות אורחות בדרמה משותפת.
כמו שחקנית בתיאטרון היודעת שהתפאורה והדמויות סביבה אינן רכושה, אלא ניתנו לה לזמן ההצגה בלבד, כך גם הנשמה יודעת שאף אדם ואף חפץ אינם שלה. הם מלווים אותה, פוגשים אותה, משפיעים עליה, אך אינם שייכים לה.
תודעת שלי היא ביטוי מובהק של תודעת גוף.
היא יוצרת פחד, אחיזה מתישה וסבל מיותר.
לעומתה, תודעת נשמה מביאה שחרור וריפוי.
הנשמה יודעת שהיא מלווה, מתלווה ואוהבת, אך אינה הבעלים של דבר.
ומתוך הידיעה הזו גם האובדן משתנה משבר שאין לו מענה, לאהבה שממשיכה להתקיים בצורתה המקורית. חופשית, פתוחה, נצחית.שחרור מהאחיזה אינו שחרור מהאהבה, אלא להפך. כשהלב משתחרר מהשלי, הוא נפתח לקשר עמוק יותר, שאינו מוגבל בזמן, בגוף או בצורה.
על התודעה הזו ועל הריפוי שהיא מביאה לכאב האובדן כתבתי בהרחבה בספר "כוחה של היזכרות".
הספר "כוחה של היזכרות"
להצטרף לרשימת התפוצה של לימור אבירז ולקבל ידע וכלים לריפוי תודעתי – ישר למייל !
בעולם הגשמי, התרגלנו לתודעת גוף – לראות אנשים וחפצים כ”שלנו”:
בית שלי, תפקיד שלי, ילד שלי, האמא שלי, האהוב שלי.
תודעה זו מולידה סבל רב
התודעה האמיתית והיחידה המעניקה אושר קבוע היא תודעת נשמה:
אף אחד אינו שייך למישהם אחרים.
כולנו נשמות, שחקניות בגוף עם תפקיד זמני.
תפקידנו על במת העולם, נבחר מראש ומותאם לטובת התפתחותה של הנשמה,
גם אחרים הם נשמות שמשחקות תפקיד – הורים, ילדים, אחים, חברים
– כל תפקיד הוא זמני, כולל התפקיד שלנו.
התפקידים משתנים, אך הנשמה נותרת לעד, עם או בלי גוף בשר ודם.
בבית הנשמות, הבית הנצחי שלנו – כולנו מאוחדים בתודעה.
כאן על במת העולם, במחזה הבלתי מוגבל, כולנו אורחים.
כפי ששחקן בתיאטרון, יודע שמאומה מהתפאורה ומהדמויות סביבו אינם רכושו,
אלא רק ברשותו לזמן ההופעה, כך הנשמה יודעת שאף חפץ או אדם אינם שלה, אלא ברשותה.
תודעת "שלי" היא מחלה של תודעת גוף.
היא זו שיוצרת פחד, אחיזה מתישה, סבל מיותר.
בתודעה בריאה, הנשמה יודעת:
"אני מלווה, אני מתלווה, אני אוהבת – אבל איני הבעלים של כלום."
גם האובדן אז נראה אחרת:
לא כשבר שלא ניתן לאחות,
אלא כשחר של מחזור חדש – שבו האהבה נמשכת,
אבל בצורתה המקורית: חופשית, מרחפת, נצחית.
בקונסטלציה נשמתית עם לימור אבירז,
נשים חוות את הריפוי של הידיעה הזו:
של שחרור מהאחיזה – לא מהאהבה.
וכשהלב משתחרר מה"שלי" –
הוא נפתח לקשר שאינו מוגבל ולאהבה עמוקה הרבה יותר.
נעצום עיניים.
ניזכר באדם אהוב – שנמצא איתנו או שכבר איננו.
נאמר בלב:
"אני אוהבת אותך.
אני מלווה אותך באהבה – אבל אני יודעת שאינך רכושי.
אני מכבדת את דרכך, את חירות נשמתך."
ננשום עמוק – ונאפשר לאהבה להתרחב מעבר לגוף, לזמן ולצורה.
כאשר אנחנו זוכרות שאין לנו "בעלות" על איש –
אנחנו זוכות לאהוב באמת: בחופש, בכבוד, בנצח.
הצטרפות לקהילה תומכת – יחד בהתמודדות עם אובדן ובחיבור להמשכיות החיים מקום מכיל, מעצים ומעורר השראה לכל מי שמתמודד עם אובדן ורוצה להעמיק בהבנת החיים שמעבר, לקבל תמיכה ולשתף מתוך חיבור לתודעת נשמה.
להצטרף לרשימת התפוצה של לימור אבירז ולקבל ידע וכלים לריפוי תודעתי – ישר למייל !
יש לך שאלות? רוצה להתייעץ?
אני כאן בווצאפ ⇓ ⇐
