מאז החוויה החוץ גופית שחוויתי, עבורי ועבור מי שחוו מוות קליני, הידיעה שקיומה של הנשמה אינו תלוי בגוף היא דבר טבעי וברור. לא דרמה ולא מיסטיקה, אלא המשך פשוט של החיים מעבר לצורה המוכרת.
ברגע שבו הגוף מסיים את תפקידו, הנשמה משתחררת מהמסגרת הפיזית כפי שאדם מסיר בגד לאחר יום ארוך. התחושה המרכזית המתוארת שוב ושוב על ידי מי שחוו את המעבר אל האור, או את החזרה ממנו, היא תחושת בהירות, רכות והתרחבות. לא סוף, אלא מעבר אל מרחב שבו אין כובד של חומר ואין מגבלות של זמן ומרחב.
המעבר עצמו נחווה כהמשכיות. התודעה אינה נכבית, אלא מתרחבת, והחיים שנחוו דרך הגוף נתפסים כחלק ממציאות רחבה יותר. אין כאן אובדן זהות, אלא חזרה אל המהות המקורית שמעבר לכל הזהויות. עבור הנשמה זהו מרחב מוכר וביתי, מלא באהבה ממגנטת שאינה מותנית בדבר.
כאשר ההבנה הזו נטמעת, גם הפחד מן המוות מתרכך. המוות חדל להיות קו סיום חד והופך לשער בין צורות קיום, לא בין יש לאין. הידיעה הזו אינה מבטלת את כאב הפרידה, אך היא משנה את עומקו ואת עוצמתו. היא מאפשרת להחזיק את הגעגוע מבלי לחוות קריסה, ולזכור שהקשר אינו נעלם אלא משנה צורה.
המשכיות החיים לאחר מות הגוף מעניקה הקשר חדש גם לאבל. היא פותחת אפשרות לחוות את הקשר עם מי שאהבנו לא דרך החושים בלבד, אלא דרך תחושה פנימית, ידיעה שקטה ונוכחות שאינה תלויה בגוף. כך האהבה ממשיכה להתקיים, חופשית מן הצורה אך חיה במלואה.
על רגע המעבר, על המשכיות החיים ועל האפשרות לחיות כאן מתוך ידיעה שקטה ולא מתוך פחד, כתבתי בהרחבה בספר "כוחה של היזכרות".
